קיר תמונות, ההוכחה שכולם יכולים לחיות ביחד

אני אוהבת קירות עם תמונות.
לא תמונה אחת גדולה שנבחרה כי היא בדיוק בגודל של הספה, ולא שלישיית תמונות שנקנתה כסט כי הצבע שלה מתאים לכריות. אני אוהבת קירות שיש בהם הרבה דברים. דברים שנאספו, דברים שאהבתי, דברים שמישהו עשה, משהו שקניתי, משהו שקיבלתי, משהו שמצאתי וחשבתי שהוא יפה. מסגרות שונות, גדלים שונים, צבע ליד שחור ולבן, משהו יקר ליד משהו שבכלל לא עלה כמעט כלום.
ואיכשהו, כולם יכולים לחיות ביחד.
אני חושבת שתמונות על הקיר מוסיפות המון לבית. הן לא צריכות להשתלט עליו. לפעמים זו ממש נגיעה קטנה של יופי שתופסים בהצצה בדרך לחדר אחר. את עוברת ליד הקיר ורואה לרגע איור שאת אוהבת. בפעם אחרת העין נופלת דווקא על משהו אחר. זה מה שאני אוהבת בקיר שיש בו הרבה עבודות: הוא אף פעם לא לגמרי אותו דבר, למרות ששום דבר עליו לא זז.
יש לי קירות כאלה כבר שנים, ובדיעבד אני מבינה שהם מספרים עליי הרבה יותר ממה שהתכוונתי כשסידרתי אותם.
יש שם איורים, צילומים, עבודות בצבע, עבודות בשחור ולבן, מסגרות שחורות, מסגרות זהב, עץ, דברים קטנים ליד דברים גדולים. לפעמים יש גם מראה באמצע, כי בעיניי גם היא יכולה להיות חלק מקיר תמונות. היא מכניסה לתוך הקיר עוד תמונה, רק כזאת שמשתנה כל הזמן. פתאום רואים בה את הצד השני של החדר, צמח, חלון, מישהו שעובר.
אני לא חושבת שכל הדברים על קיר צריכים לדבר באותה שפה.
להפך.
אולי זאת בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהבת קירות כאלה.
יש לנו איזו נטייה לחשוב שכדי שדברים יעבדו יחד הם צריכים להתאים. אותה מסגרת, אותה פלטת צבעים, אותו סגנון, אותה תקופה. אבל כשאני מסתכלת על הקירות שאני אוהבת, אני מגלה שאני עושה כמעט את ההפך. אני שמה יחד דברים שונים מאוד, ובסוף דווקא השוני ביניהם גורם לכל אחד מהם לקבל מקום.
זה קצת כמו להסתכל על המגוון של מה שמרגש אותי.
אני יכולה לאהוב איור עדין מאוד ובאותו זמן עבודה עם המון צבע. אני יכולה לאהוב משהו מצחיק ומשהו רציני. משהו קטן ומדויק ומשהו שתופס המון מקום. אין לי צורך לבחור מי מהם “אני”.
כולם אני.
אולי בגלל זה קיר תמונות מרגיש לי הרבה יותר אישי מתמונה אחת מושלמת באמצע הקיר.
הוא מאפשר להכיל יותר מדבר אחד.