האם יש קשר לגיל כשמדובר ב…קעקוע ראשון?
יש משפט שאני שומעת שוב ושוב בסטודיו.“את לא מבינה כמה זמן רציתי קעקוע.”
ואני דווקא ממש מבינה.
נשים מגיעות אליי בגיל 50, 60 וגם 70, וחלקן מסתובבות עם הרצון לעשות קעקוע כבר שנים. לפעמים עשרות שנים. הן רצו, חשבו, דמיינו איפה, ואז לא עשו. כי מה יגידו. כי קעקועים זה לצעירים. כי אמא שלהן תזדעזע גם כשהן בעצמן כבר אמהות לילדים גדולים. כי יש ענייני דת. כי אולי זה יכאב. כי הגוף השתנה. כי פעם הן פשוט לא היו מסוג של נשים שעושות קעקועים.
ואז הן מגיעות.
בהתחלה יש הרבה חשש. אני מכירה את זה כבר. אנחנו יושבות ומדברות, מבינות מה הפעם גרם להן להכנס? מסתכלות על רעיונות, בודקות גודל ומיקום. ואחרי חצי שעה בערך משהו מתחיל להירגע. אני חושבת שגם העובדה שאני אישה בגילן עוזרת. הן רואות מולם אישה עם המון קעקועים. לא ילדה בת 25 שמנסה להסביר להן איך זה להיות בת 55. אני שם. בגיל הזה. עם הגוף הזה. עם כל מה שמגיע איתו.
אחד הדברים שאני שומעת הרבה כשאנחנו מדברות על מיקום הוא:
“לא ביד. יש לי יד שמנה.”
או גרסה אחרת של אותו משפט. לא פה, כי זה מקומט. לא שם, כי אני לא אוהבת את החלק הזה בגוף שלי. יש הרבה שנאה לגוף אצל נשים, בכל גיל לצערי אבל לפעמים בגיל שלנו זה מושרש היטב וזה קצת מדכא אותי, אבל אני גם מבינה אותן. אני לא עומדת מהצד וחושבת שאני פתרתי את העניין הזה. אני לא שונה. הקטע המצחיק הוא שאחרי שאנחנו ממשיכות לדבר, הרבה פעמים מתברר שהן דווקא רוצות לראות את הקעקוע. ולא רק הן. הן רוצות שיראו אותו.
ואז היד חוזרת לתמונה.
אני לא חושבת שקעקוע גורם פתאום לאישה לאהוב חלק בגוף שהיא לא אהבה קודם. הלוואי שזה היה כל כך פשוט. אבל לפעמים קורה משהו קטן ומעניין. היא עדיין יכולה לחשוב שהיד שלה שמנה, אבל היא רוצה עליה את הדבר היפה הזה. וזה כבר משהו.
לא לכל קעקוע חייב להיות סיפור
אני גם לא חושבת שכל קעקוע חייב להגיע עם משמעות עמוקה. הרבה מהנשים שאני פוגשת פשוט רוצות קעקוע כי הוא יפה בעיניהן וזה מספיק. לפעמים המשמעות בכלל נמצאת במקום אחר. לא בפרח, בציפור או בקו שבחרת, אלא בעובדה שרצית משהו, קיבלת החלטה ועשית אותו.
יש בזה משהו מאוד חזק, בעיקר לנשים.
אנחנו חיות בתוך המון רעש. משפחה, דת, ציפיות, גוף, גיל, ובישראל גם טראומות שקופצות עלינו מכל כיוון. בתוך כל הדבר הזה, להחליט משהו על הגוף שלך ולבצע אותו זו פעולה מאוד פשוטה ומאוד לא פשוטה באותו זמן. באמצע קעקוע הן כבר נמצאות במקום אחר, וההבנה שזה טיפה כואב אבל לא כמו שהן דמיינו. ואז הקעקוע נגמר. הן קמות מהמיטה קצת בחשש והולכות לראות אותו.
אז מגיע המבט הזה ואחריו השמחה בעיניים.
אני מתענגת על הרגע הזה כל פעם מחדש.
קעקוע לנשים, איך מגיב העור בגיל 50, 60 או 70?
כן. העור משתנה.
אני עובדת מאוד בעדינות ומקפידה על מתיחה טובה של העור. אני מבקשת מהלקוחות שלי להגיע אחרי ששתו מספיק במשך כמה ימים וממליצה לדאוג שהעור לא יהיה יבש בתקופה שלפני הקעקוע. שמתי לב גם שאחרי הקעקוע נשים מאוד שמחות לשמור עליו פחות חושפות את עצמן לשמש וגם מורחות את העור בקרם. זה אותו עור של הפנים ואנחנו לא תמיד שומרות עליו. אז אולי אצל אחוז מסוים הקעקוע הוא זה ששומר על העור שלהן.
גם למיקום הקעקוע יש משמעות, אם אני חושבת שמיקום מסוים פחות מתאים, סביר להניח שאומר משהו ואסביר גם למה. הייתה לי למשל לקוחה שרצתה קעקוע ראשון של לב מעל החזה. זה אזור שעובר הרבה שינוי ומתיחה לאורך השנים, ולכן הצעתי לה להזיז אותו לכיוון הכתף. היא הסכימה, ובין היתר כי שם היא גם תוכל ליהנות ממנו ולראות אותו.
אבל אני גם לא רוצה למכור סיפור שאפשר לתכנן קעקוע שיישאר בדיוק כפי שהוא לנצח. אבל זה בלתי אפשר. הגוף משתנה, העור משתנה, הקעקוע ישתנה איתם ובסופו של דבר גם הוא יתקמט.
אין מה לעשות חוץ מלחיות עכשיו וליהנות מהשינוי.
קעקועים עם משמעות
גם לי יש המון קעקועים. חלקם מסמנים תקופות בחיים שלי. יש לי את המילה “ערה”, שעשיתי כדי להזכיר לעצמי להיות ערה למה שקורה לי, למה שאני אומרת ולאיך שאני מתנהגת. יש לי מניפה שעשיתי בברצלונה בתקופה שבה בערתי מגלי חום. יש לי קעקועים מתקופת הלימודים שלי כמקעקעת, ויש לי גם קעקועים שהיום הייתי עושה אחרת. גם זה חלק מהעניין.
אני לא אותה אישה שהייתי כשעשיתי כל אחד מהם. וטוב שכך.
אולי לעשות קעקוע בגיל 50 זה כבר קצת מגוחך?
נו באמתֿ, מה מגוחך בלרצות משהו בשביל עצמך? מה קשור הגיל? סיימת לחיות?
אם לא, אז אני ממליצה.
אם את מסתובבת כבר שנים עם המחשבה “יום אחד אני אעשה קעקוע”, יכול להיות שהגיע הזמן לפחות להגיע לסטודיו ולדבר עליו. לא צריך להגיע אמיצה, לא צריך לדעת בדיוק מה את רוצה, מותר לפחד, להתלבט, לשנות את העיצוב, לשנות את המיקום.
ואולי אחרי כל השנים שבהן חשבת על הקעקוע הזה, הדבר הכי משמח יהיה פשוט לראות אותו סוף סוף עלייך
נקודה.