יש מקום לתקווה
יש לי על הגוף אישה שקוראים לה תקווה.
היא נמצאת איתי כבר כמה שנים, אבל האמת היא שהסיפור שלה התחיל הרבה לפני שהפכה לקעקוע. היא הייתה אחד האיורים הראשונים ממש שעשיתי, בתקופה שעוד לא ידעתי בדיוק מה יהיה הקול שלי כמאיירת, אילו דמויות יחזרו אצלי, ומה מתוך כל מה שאני מאיירת יישאר איתי לאורך שנים.
זה התחיל, כמו הרבה דברים טובים, משיטוט חסר מטרה בפינטרסט.
לא חיפשתי משהו מסוים. פשוט עברתי בין תמונות ונתקלתי בצילום של אישה שעומדת עם הגב למצלמה ומסתכלת אל האופק.
משהו בה תפס אותי.
לא ידעתי מי היא, לא ידעתי מי צילמה אותה ואפילו לא איפה היא עומדת. רק ידעתי שאני רוצה לאייר אותה.
מאוחר יותר גיליתי שהצלמת היא דינה אלפסי, צלמת ישראלית, ושהאישה בכלל צולמה בחוף פרישמן בתל אביב. אני זוכרת שאהבתי מאוד את הגילוי הזה. פתאום הדמות שחשבתי עליה כאילו היא עומדת באיזה מקום רחוק בעולם, עמדה בעצם כאן. בחוף שאני מכירה. מול אותו ים שאני מכירה.
אבל מה שמשך אותי בצילום מלכתחילה לא היה החוף.
זאת הייתה האישה.
רציתי אישה שעומדת ככה
היא עמדה עם הגב אליי, בביקיני, והסתכלה קדימה.
לא היה בה שום דבר מתאמץ. לפחות לא בעיניים שלי. היא לא עמדה שם כדי להראות משהו למישהו. היא פשוט הייתה.
ואהבתי את זה.
היום, כשאני מסתכלת אחורה על האיור הזה, אני מבינה שכנראה ראיתי בה משהו שרציתי לעצמי.
ביטחון, אולי.
אבל לא ביטחון מהסוג הרועש. לא "לא אכפת לי מה אף אחד חושב עליי", ולא איזו הכרזה גדולה על אהבה עצמית.
משהו הרבה יותר פשוט.
לעמוד בתוך הגוף שלך ולהרגיש שזה המקום שלך.
זה נשמע כמו דבר קטן כשכותבים אותו במשפט אחד. בפועל, בשביל הרבה נשים, ובטח בשבילי, זה בכלל לא קטן.
איירתי אותה.
זה היה אחד האיורים הראשונים שלי ממש. עוד לא ידעתי אז לאן האיור ייקח אותי. לא ידעתי שהוא יהפוך לחלק כל כך גדול בחיים שלי, ובטח שלא ידעתי שכמה שנים אחר כך אני אהיה מקעקעת ואשים על גופן של נשים אחרות איורים ורעיונות שמספרים משהו עליהן.
באותו רגע פשוט רציתי לאייר את האישה הזאת.
וכשסיימתי, היא כבר לא הייתה מבחינתי האישה מהצילום.
היא הפכה לתקווה.
למה תקווה?
אני לא זוכרת שהיה איזה רגע דרמטי שבו החלטתי על השם.
פשוט הסתכלתי עליה והרגשתי שזה השם שלה.
תקווה.
גם בגלל המשמעות של המילה, אבל גם בגלל שזה שם של פעם. שם של אישה. לא מושג גדול ומופשט אלא מישהי שאפשר כמעט לדמיין.
לתקווה שלי היה ביקיני וכובע.
היא שמה כובע כי היא שומרת על עצמה, אבל היא לא מסתתרת.
והיא עומדת מול האופק כי יש עוד דרך.
ככה ראיתי אותה אז.
רציתי שהיא תהיה חזקה. אולי כי זה מה שהייתי צריכה באותו זמן. רציתי דמות שתעמוד שם בלי לזוז, גם כשהדברים מסביבה זזים.
די מהר הבנתי שאני רוצה אותה גם על הגוף שלי.
כמובן שלא החזקתי מעמד ושמתי לעצמי סטנסיל בבית, וכמה ימים אחר כך הגעתי לשחר נבות, שאצלו למדתי לקעקע, והוא קעקע אותה עליי.
וככה תקווה עברה מהצילום לאיור, ומהאיור לגוף שלי.
ומאז היא איתי.
קעקוע לא נשאר אותו דבר
עברו כמה שנים.
תקווה השתנתה.
קעקועים משתנים. הגוף משתנה. הקווים כבר לא נראים בדיוק כמו ביום שבו יצאתי מהסטודיו. העור חי, הזמן עובר עליו, וזה חלק מהעניין.
אבל גם אני השתניתי.
ואולי בגלל זה אני אוהבת היום את הקעקוע הזה אפילו יותר.
פעם חשבתי שקעקוע אמור לסמן משהו. רגע מסוים, אדם, תקופה, החלטה. היום אני חושבת שקורה איתו עוד משהו: אם הוא נמצא עלייך מספיק זמן, המשמעות שלו יכולה להשתנות יחד איתך.
את לא מסתכלת עליו בגיל אחר עם אותן עיניים.
כשאיירתי את תקווה, הסתכלתי עליה מבחוץ.
היא הייתה אישה שרציתי להיות כמוה.
ראיתי בה משהו שעוד לא הרגשתי שיש לי.
אני לא חושבת שהיום הפכתי פתאום לאישה ההיא מהצילום. אני גם לא מסתובבת בעולם בתחושת ביטחון מוחלטת בגוף שלי. ממש לא.
אבל משהו כן השתנה.
אני כבר פחות רחוקה ממנה.
והשנה קניתי ביקיני
כן.
ביקיני.
וזה אולי נשמע מצחיק אחרי כל הסיפור הגדול הזה.
כולה בגד ים.
אבל מבחינתי זה לא לגמרי "כולה בגד ים".
הרבה שנים לא הייתי האישה שקונה ביקיני כי בא לה ללבוש ביקיני.
והשנה קניתי אחד.
לא כי הגוף שלי הגיע פתאום לאיזו נקודה שבה הוא "ראוי לביקיני". הוא לא השתנה לפי איזו תוכנית סודית. לא חיכיתי לרדת מספר מסוים של קילוגרמים ולא קרה שום קסם.
אני השתניתי.
או לפחות אני בתהליך.
אני רוצה להיות האישה הזאת שעומדת בביקיני, בטוחה בעצמה ובגוף שלה ומסתכלת אל האופק.
וזה הבדל חשוב: אני רוצה להיות.
אני עוד לא כותבת את זה מהצד השני של איזה ניצחון מפואר. אין פה סיפור של "פעם התביישתי והיום אני אוהבת כל סנטימטר בגוף שלי".
החיים שלי לא עובדים ככה.
יש ימים שאני מרגישה מצוין בגוף שלי ויש ימים שפחות. יש זוויות שאני אוהבת ויש זוויות שאני ממש לא. יש את מה שאני רואה במראה, את מה שאני חושבת שאחרים רואים, ואת מה שהייתי רוצה להפסיק לחשוב עליו בכלל.
אבל קניתי ביקיני.
ולפעמים שינוי גדול מגיע דווקא בתוך פעולה קטנה מאוד.
אולי בגלל זה אני אוהבת קעקועים
קעקועים מאפשרים לנו לעשות משהו מעניין עם הזמן.
לקחת משהו שאנחנו מרגישות עכשיו ולשים אותו על הגוף של מי שנהיה בעתיד.
אנחנו לא יודעות מי תהיה האישה הזאת.
אני בטח לא ידעתי כשאיירתי את תקווה.
לא ידעתי מה יקרה לי בשנים הבאות. לא ידעתי איך החיים שלי ישתנו, איך אני אשתנה, ואפילו לא ידעתי אז שהאיור והקעקועים יהפכו להיות חלק כל כך מרכזי בחיים שלי.
אבל השארתי לעצמי סימן.
אישה בביקיני, עם הגב אליי, מסתכלת אל האופק.
אז היא סימלה בשבילי כוח, התמודדות וצמיחה.
היום אני רואה בה עוד משהו.
חופש.
לא חופש במובן הגדול והמפוצץ של המילה.
החופש הקטן הזה להיות בתוך הגוף שלך בלי לנהל איתו משא ומתן בלתי פוסק.
ללבוש משהו כי את רוצה.
להיכנס לים.
לא להחזיק את הבטן.
לא לחשוב כל הזמן איך את נראית מבחוץ.
פשוט להיות שם.
אני עוד עובדת על החלק הזה.
תקווה ואני
פעם כתבתי שתקווה הולכת איתי לכל מקום, וגם בימים פחות טובים היא נשארת יציבה וחזקה.
זה עדיין נכון.
אבל היום אני חושבת עליה קצת אחרת.
היא כבר לא רק תזכורת למי שאני רוצה להיות.
היא גם תזכורת לדרך שכבר עשיתי.
יש משהו כמעט מצחיק בזה שאחד האיורים הראשונים שלי, שהתחיל מתמונה מקרית בפינטרסט, הפך בסוף לדמות שמלווה אותי כל כך הרבה שנים.
היא התחילה מאישה זרה בחוף פרישמן.
עברתי דרך התמונה שלה, איירתי ממנה את תקווה, קעקעתי אותה על הגוף שלי, וחייתי איתה כמה שנים.
ובינתיים שתינו השתנינו קצת.
הקווים שלה התרככו.
גם אני.
והשנה קניתי ביקיני.
אני עוד לא יודעת אם כשאעמוד איתו מול הים ארגיש בדיוק כמו האישה שראיתי אז בתמונה.
כנראה שלא.
אבל אולי זה בכלל לא העניין.
כי היום אני מבינה שלא איירתי אישה שכבר הגיעה לאנשהו.
איירתי אישה שעומדת ומסתכלת קדימה.
וזה, בעצם, כל הסיפור של תקווה.